קראתי בעבר כמה דברים של קפוטה וציינתי לעצמי שצריך לחזור אליו בעתיד.
ארוחת בוקר בטיפאני הוא סיפור קצר שכתוב מצויין בסגנון הידוע של קפוטה שנדמה כאילו נולד לכתוב ( כמו שיש אנשים שנולדים עם שמיעה מוסיקלית מושלמת). אין משפטים משעממים בספר, ההברקות מבליחות כל כמה שורות, אני מניח שאם הייתי קורא את הספר בגיל צעיר יותר הייתי יוצא ממנו נפעם לחלוטין, אבל בגילי המתקדם...נהניתי מאוד אבל זה לא הספר שיסחוף אותי לגמרי שאותו אני תמיד, וביתר שאת כיום, מחפש...