 |
| נהדר, מרגש, ספרות אמיתית. מאיר שלו הוא רב אומן ספרותי, מקצוען ששייף כל פרט במעשה הכתיבה, השפה שלו כה עשירה והדימויים כה מדוייקים ומקוריים, הדמויות נכנסות ללב ועולה תחושת ההתרגשות למקרא ספר טוב, כמו בילדות... איך בכלל מעזים אנשים לכתוב ספרים אחרי שקוראים את מאיר שלו? צריך להיות בעל חוצפה מיוחדת כדי להעז ולעמוד תחת התואר "סופר" לצידו |
 |
| קראתי את מאיר המוקדם לפני שנים רבות, "רומן רוסי" היה הראשון ואח"כ "עשו", אהבתי אותם אבל גם הרגשתי שובע...עשרות שנים עברו ולקחתי לידי ספר שהצלתי מפינוי לחנות ספרי יד שניה ... נשמע קצת מוזר איך סופר שמכירים בגדולתו משתהה לחזור אל מדף הקריאה הסמוך למיטה כה הרבה שנים... אבל במובן מסויים זה מאוד מתאים לרוח "המאיר שלווית" ששורה על ספריו ומטעינה אותם בנינוחות ומדגישה את הרגע הקיים ואת הזכרונות והתחושות שעולים כלפי ההוויה |
 |
| כך שנכנסתי בכל פעם שהעמקתי קרוא אל תוך הספר אל מצב רוח של רוך וחמלה. החזקתי אצבעות לתירלה ואירלה ולאהבתם שלבלבה מחדש לאחר שנים רבות, גידלתי עם התינוק והילדה את היונים שבשובכם ואת אהבתם הזכה, ולמרות שאין סוף שמח לאף אחד מהסיפורים שמתוארים בדפי הספר, סיימתי את הספר עם שמחה בלב ורעננות כמו אחרי שנת ישרים בריאה. מייד כשסיימתי העברתי אותו לאייר... אני סקרן מאוד לשמוע מה דעתה עליו |
 |
| תודה מאיר, על הספר הזה ועל הספרים הבאים שלך שאקרא לבטח |
הי גר.
השבמחקגם אני נשבתי בקיסמו של הספר. מאיר בדרכו השלווה מלהטט בשפה העברית ומשרבט בתיאור נפלא את התקופות השונות. התחושה הנה של הימצאות בין דפי ההיסטוריה והמקום חזקה מאוד. מוות הגיבור , כבר בתחילת העלילה, יצר אצלי עצבות שהיה לי קשה לפוגג אותה (גם מות גרשון)- למה? חייבים טראגיות שכזו לסיפור מעניין?. למרות זאת הסיפור אינו נגמר בזאת. הוא מתפתח ויש בו נק' אור רבות. מס' קטעים בספר נראו לי תמוהים - הריגת היונה ואכילתה, הבאת ליאורה לביתו החדש - אם כי ניתן לראות את שני הקטעים כסגירת מעגל.
ספר נהדר במיוחד ליום הזכרון לחללי צהל. החלטתי לקרוא גם את פונטונלה כבר עתה.