קנונית דארווין/ דרנטון ג'ון

ספר שדקלה הביאה וכיוון שמדובר בדארווין (אחד מהאנשים שתמיד מעניין אותי לקרוא עליהם) מייד ספחתי אותו בתום הקדנציה שלה. הספר (כמו רבים אחרים) מתחיל מעניין ודועך בעקביות. 3 סיפורים מקבילים משולבים בספר ולמעשה כל אחד מהם הוא כמו סיפור קצר. תולדות מסעו של דארוין באוניה ביגל, היומנים של ביתו הקטנה והסיפור האישי (הכי פחות מעניין) של המספר כביכול. הספר מנסה להציג איזושהיא תזה שמאשימה בעצם את דארווין בגניבת התיאוריה שלו ובאי מתן הקרדיטים המגיעים בדין לרופא הספינה מקורמיק. הספר מבוסס על עובדות נכונות שידועות (כמו העובדה שלאחר מסעו דארווין היה חולה תמידי ומיעט לצאת מהבית, או כמו שדארווין חיכה 20 שנה עד שפרסם את מוצא המינים). באיזה שלב התחלתי להתעצבן על החירות המוגזמת שנטל המחבר בערבוב המציאות והדמיון. מה שמטריד אותי שמספר טפשים עלולים לחשוב שזהו ספר שמבוסס על עובדות. לא מספיק לטעמי מצויין בספר כי כל הפערים מולאו באמצעות דמיון המחבר....זה מה שפגם בסופו של דבר בטעם שלי מהספר כי ככל שהוא מתקרב לקיצו מתברר שהסופר לא מצא פתרונות אלגנטיים פסיכולוגיים שיוכלו להסביר מקצת מהתהיות שעולות מסיפורו של דארוין ובחר ללכת בדרך הצהובה והסנסנציונית...ובקיצור לך חפש מי יאבלץ אותך.

האישה בלבן/ וילקי קולינס

ספר שאין סיכוי שהייתי לוקח אותו בעצמי בספרייה (העטיפה שלו מזכירה רומני משרתות קצת), אלא מאי...נקלעתי לשיחה עם חובבת ספרים בספריה על איזה ספר (שפרח מזכרוני) שהיא בדיוק לקחה לקריאה בעוד אני הבעתי תקווה שהיא בדיוק החזירה אותו כי גם אני חפצתי ביקרו..כפיצוי היא הביאה לידי את הספר ונשבעה שאין כמוהו בעולם- מה שכמובן הצית בי את הצורך לקראו ולבדוק בעצמי על מה המהומה..התחלתי לקראו ואכן הבנתי מה כל כך קסם לאישה..הסיפור מתקדם בעט כל כך קולחת (לעיתים יותר מדי..) כמעט כמו קפוטה (בלי הנבזיות והלכלוך שהוא אוהב לעטוף בהן את גיבוריו), בלי להרגיש אתה גומע 70 עמודים תוך חצי שעה ומרגיש שאתה מוכן להמשיך בריצה הזאת עוד ועוד...אכן הסופר מוכשר ביותר בשזירת מילים וביצירת דמויות שנונות ופטפטניות....הספר שמוגדר כ"אבי הבלש המודרני" נמשך לאורך 600 ומשהו עמודים ובאיזה שלב קצת איבדתי את האנרציה שלו...התחלתי לשים לב ליותר מדי פרטים "מזליקיים" שמניעים את העלילה (כמו הדמיון במראה המקרי של שני דמויות שמניע את כל התעלומה), הדמויות פה ושם קצת עצבנו אותי בחוסר התכליתיות שלהן (למה הרשע היה צריך לחכות שהטוב יעשה את צעדיו כדי להעלים את הראיות שלו..למה הוא לא עשה את זה לפני 20 שנה בנחת? ) ובנטייה שלהן ליפול לבורות פתוחים (במיוחד לורה הגיבורה שנעשה לה העוול שהדמות שלה היא תזכורת חיה לחשיבותה של התנועה לשחרור האישה)...צריך לזכור כל הזמן שהספר נכתב בסוף המאה ה-18 ולכן ה"מוזרות" של אופי הדמויות..מה שבאיזה שלב נמאס קצת....בקיצור הספר נזל מבין ידי הלהוטות ומכתב עת שבהתחלה התמוגגתי ממנו והמלצתי לזוגתי על חובתה לקראו (ואכן נשים יותר יהנו ממנו - הערה שוביניסטית אולי.... אך כנראה נכונה) בסוף הקריאה כבר הוא ירד למדרגת - נחמד... (וגם זה בקושי..)

מסקנה - בכל זאת מעצבי הכריכה ידעו למי הם פונים...
פרט נוסף קטן - שמתי לב שציור הכריכה הלועזי (באנגלית ובצרפתית?) הרבה יותר מתאים לרוח הספר..... מי זה שכביכול מופיע על הכריכה העברית - הצייר? (בספר הוא מתואר כנאה הרבה יותר) , אהובתו לורה? (אין שום רמז לדבה Deba שמצויירת שם...)

יומנו של חנון/ ג'ף קיני

את סדרת הספרים הזו הכרתי מביקורים בספריות שם היא תפסה מקום בולט ומרשימות הספרים הנמכרים ביותר בעיתונים. משום מה הראדאר התודעתי שלי התעלם ממנה אפילו לא לצורך דפדוף...מה שכמובן מעיד על החלודה שפשתה בקולטני המציאות הספרותית אצלי ועל מידת המזל שמביאה לפתחך ספרים טובים או מרחיקה ממך זבלונים...בסופו של דבר הספר התגלגל הביתה דרך הילדים (שקיבלו אותו מתנה מחברים נדמה לי)...באופן מקרי , כיוון שהוא שהה על השולחן בזמן שהחלטתי לנשנש משהו פתחתי את הספר (השלישי בסדרה) ומייד נשאבתי לתוך ספר קומיקסי במהותו מבריק, מצחיק ביותר, גאוני. הציורים, הפשוטים לכאורה, מתאימים באופן מושלם לספר ולאוירה שהוא יוצר ועלילות הגיבור וגיבורי המשנה (במיוחד ראולי עם החיוך האוילי הקבוע על פניו) לא מאפשרות לך לעזוב את הספר שאם היית מדמה אותו לאוכל הייתי אומר שזה כמו לאכול גלידה אורירית במיוחד...בקיצור - ספר מושלם שכולם יהנו ממנו ורצוי שעה אחת קודם. מה שבעצמי עשיתי וכעבור 24 שעות השלמתי את שלושת הכרכים שיצאו עד כה (בסדר הפוך..) עכשיו רק נותרה השאלה הפנימית שמהדהדת בי - למה אני יכול לכתוב כאלו מילים חמות לאחרונה רק על ספרי קומיקס או ספרי נוער? איפה כל הספרים שהשכיבו אותי בקוצר נשימה בשנים עברו? האם עברתי את הגיל שבו אתרגש שוב למקרא ספר חדש? שאלות אכן הרות גורל (במיוחד לטמבלים..) ימים יגידו כסופה מה תהיה התשובה...

זמן אלול/ דב אלבוים

את הספר בחרתי בגלל העטיפה המושכת שלו, הדמות הכחולה הבולטת והמיוחדת ובגלל דב אלבוים שאת האיכות שלו כולם מכירים וחשבתי שמה שהוא הספיק עד היום מעניק לו את ההצדקה להזדמנות. הספר מתאר את החיים בישיבה חרדית בחודש שלפני כיפור והשלכותיו. הספר כתוב בצורה מרתקת עם המון ציטוטים שמשליכים קרני אור על הרעיונות שהכו שורש בקרב חברי הקהילה המוזרה והמכעיסה הזאת. כשלעצמי הדעות שיש לי על המהות הרוחנית והאינטלקטואלית שקיימת אצל החרדים רק התחזקו בעקבות הספר. אלבוים שכידוע לי הגיע מהעולם החרדי הצליח להחלץ מהעולם הפרימיטבי הזה למזלו..הייתי מקווה שהוא יילחם בהם מעל כל בימה, מה שלא יקרה כי לאחר שהוא השליך מעליו את המעטה המזוייף שהחרדים עמלו כל השנים להתכסות בו הוא ממשיך לעסוק להנאתו באספקטים אחרים של העולם היהודי שממשיכים לעניין אותו (וגם רבים אחרים כנראה...). האם ארצה לקרוא ספר נוסף שלו בעתיד? אולי עוד כמה שנים.