לבד בברלין/ האנס פאלאדה

האפור המדכא של התקופה הנאצית
 והבדידות של האדם המוסרי כנגד מנגנון הרשע

הנאצים מיררו לו את החיים עד שבסוף התאבד...
 הרעיון לספר היה יוזמה של חבר
שניסה להניעו ולהוציאו מהדכאון שהוא שהה בו לאחר המלחמה 

הספר הזה עשה המון רעש בעיתונים וברדיו ובכלל...כך שהסקרנות לגביו היתה ברורה...קניתי אותו במבצע 1+1 בצומת ספרים (השני שעליו הייתי מוכן לשלם בשמחה: "הברווז" של דודו גבע)...בסופו של דבר גם אני הפכתי לאחד ממליצי היושר של הספר..הוא אולי לא הפנינה הספרותית שמציגים אותו אך הוא בהחלט ספר סוחף שקשה להניחו...ישנם כמה קטעים בספר שמניעים את העלילה והם קצת מופרכים (כמו הקטע שחברת הבן המת היא אחת מאלו שבמקרה רואה את הגיבור כשהוא מניח את הגלויה בחדר מדרגות ..מה שמביא עליה בסופו של דבר גורל מר ביותר, או הרצון של הגיבור לפרסם את הגלויה בבית החרושת שלו עצמו מתוך "סקרנות" לראות איך התגובה של הסיפור...) אבל בכללותה הדמויות חיות לגמרי ומסיעות את הקורא במבוך של רגשות... קראתי בעיתון שחיים רביבו קרא את הספר לאחרונה והתחבר אליו...בהחלט לא חומר הקריאה האופייני לכדורגלנים

התיקונים/ ג'ונתן פרנזן

החלום האמריקאי על טנדר בנוף של המערב התיכון,
כל מיני סמלים אמריקאיים מעורבבים
 שתפקידם למשוך את העין הישראלית..אין כל כך קשר
לתוכן של הספר

הספר הידוע הזה שהוגדר כפי שראיתי כרומן האמריקאי הגדול של העת החדשה, היה אצלי בתודעה מזה זמן רב, ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו (סקרנו אותי כל הכתבות עליו) ואיך שהוא הצלחתי לפספס אותו עד עתה... כנראה כי לא טרחתי לכתוב את שמו על פתק ובכל פעם לא הצלחתי להעלות את שמו ברגע החיפוש...הספר הזה גם "התפרסם" בכך שהסופר סרב להשתתף בתוכנית של אופרה וינפרי ולהנות מכח המכירה שלה...ובכ"ז הוא הצליח מאוד..נראה שהסופר רצה להוכיח לעצמו שהספר יעמוד בפני עצמו בגלל איכותו ולא בגלל פסיכוזת ההמונים שמעוררת וינפרי אוטומטית...
אני בכל מקרה רותקתי למיטה למשך מספר לילות ועקבתי בעיון אחרי קורות חייהם של בני המשפחה הנכה הזו....אב זקן עקשן וזעפן שעובר תהליך נבילה מואץ, אם "משגעת פילים" (מזכירה קצת את סבתא מינדל שלנו) ושלושת ילדיהם על שלל מוזרויותיהם שלכל מאוד מהם התחברתי בנקודות שונות.
מה שעניין אותי בספר הוא שאין בו עלילה סוחפת שמושכת לעקוב אחרי קורות הגיבורים אלא הסיפור נטוע בלב מאורעות בנאליים לכאורה וכל יופיו במבט הקרוב  לעיתים מיקרוסקופי שהוא נותן לקורא על מה שמוביל את הגיבורים...אהבתי את התנועה בזמן קדימה ואחורה כפי שהיא מסופרת מנקודות מבטם של הגיבורים השונים ומאירה את המאורעות ברבדים נוספים. היה קשה להתחבר לדמויות, היחידה שחבבתי היא הבת הטבחית שהפרפקציוניזם והתחרותיות מניעים אותה והיא מסרבת להכנע ולשוט בזרם ולמרות כל זאת היא בעלת החמלה הגדולה מכולם בספר...דמות אחת שממש עוררה בי סלידה היא אשתו של גרי (הבן הבכור - "הנורמלי") שמשתמשת בילדים שלהם כנגדו וכדי לנצח בכל מיני ויכוחים פנימיים (הייתי שמח לשמוע מהסופר מה הוא חושב על הדמות הזאת...) בסה"כ ספר מיוחד, לא יודע אם הרומן הגדול ביותר של התקופה באמריקה אבל בהחלט השג ספרותי.

הגרסה האמריקאית של העטיפה
 מדגישה יותר את חג ההודייה
 שמכנס את כל בני המשפחה לסעודה אחרונה
שהיא בהחלט הגורם המניע בסיפור..
נראה לי שעטיפה כזו לא היתה כל כך מצליחה למשוך את העין הישראלית 

גאות כוכב/ דיויד ברין

פעם זה נראה לי ילדותי אבל היום אני מזהה את טושיו ודני על גבי סהאוט ועוד דולפין
לא מזוהה...וזה בהחלט מייצג את רוח הספר...אגב העטיפה באנגלית זהה

דיויד ברין חוקר את היקום העתידי...

זה הספר השני של ברין שאני קורא השנה,  על הראשון "אנשי החימר" כתבתי פוסט שבגלל טעות אנוש הוא נמחק ומרוב עצבים לא הצלחתי להביא את עצמי לשחזר את הכתוב...הספר הנוכחי מוכר לי מכבר מכל העלעולים במדף ספרי המד"ב, אני זוכר שלא פעם לקחתי אותו לידי אך משום מה משהו בו נראה לי לא מספק, אולי תמונת הלוחם הרכוב על דולפין - מיקמה לי אותו בחבורת ספרי הכישוף והקסם שלא אהובים עליי ,  ולכן דלגתי עליו מספר פעמים. בפעם הנוכחית, בספריית הקיבוץ הוא כבר בלט מעל כל האחרים מהסיבה הפשוטה שהמבחר שם כל כך דל...ואיזה מזל שכך היה כי גיליתי ספר נהדר,מרתק  ובהיר שבניגוד לסוף המקושקש של "אנשי החימר" שמר על הגיון פנימי עד סופו....מזל שלא זכרתי שזה אותו סופר כי הסוף המופרך של "אנשי החימר" דיי הרגיז אותי  ובטח זה היה מונע ממני להתנסות בעולם הרימום המופלא שבו בני האדם - "יתומי הפרא" רוממו את בני חסותם השימפנזים והדולפינים והעניקו להם את התבונה האנושית בתמורה לשירותם כבני חסות...בעולם הזה גזעים קדומים מסתובבים בעולם ונמנעים מלאייד זה את זה בכח המסורת של הספרייה הותיקה המשותפת לכולם...זה אולי נשמע קצת ילדותי אבל זה עובד להפליא כשמחסלים את כל הפרעות הפסי (כל תחושה שהיא מעבר לחושים הרגילים) ושוקעים בספר לעולם עתידני מוזר ומרהיב...אני בהחלט מחפש את הספרים הנוספים בסדרה.

העמק ה-13 / ג'ון מ. דל וקיו

המסוקים הם מגיבורי הסיפור (יחידה מוטסת)  והכריכה מתארת את הרגע שבו  מגיעה ההתפכחות 

מצאתי מעט תמונות, זהן הסופר כנראה בימינו

סיפור חזק ומחוספס שחלחל לחלומות שלי ולקח לי שעות בכל פעם להתנתק ממצב רוח "ויטנאם" בכל פעם שבקרתי אותו, מזכיר קצת באוירה את הספר "הקו האדום" אולם הוא מיטיב לתאר ממנו את תחושת המצור, הייאוש והניתוק שחיילים חווים במלחמה וממש לא יאומן מה דרשו מהחיילים האמריקאים לעשות בוויטנאם, לא רחוק ממבצע התאבדות...

וכך הוא נראה בזמן ששרת ככתב צבאי בנאם

הגרסא האנגלית הדיאטטית לטעמי

לספר בגרסה העברית יש עטיפה ממגנטת (ומהבחינה הזאת הגרסה העברית הרבה יותר מתאימה לרוח הספר מהגרסא האנגלית והיא גם מתארת את שיאו של הספר, הטראגי) ונתקלתי כבר בה בעבר בספרייה שבקיבוץ אך כנראה שספרים אחרים היו בידי באותו רגע והותרתי אותו על המדף...בסופו של דבר באחד מטיולי הכלבים שבמהלכם כרגיל אני זוקף פריסקופ ומחפש מציאות נתקלתי באחד מהפחים הגדולים (המכילים רהיטים בעיקר) בערמות של ספרים מביטים מבויישים...בדומה לרפלקס שיש למספר אנשים כשהם פוגשים חתול/כלב נטוש ומייד אוספים אותו אל ביתם כך גם אני פועל אוטומטית ואוסף את הספרים האומללים ומנסה קצת להחזיר להם מכבודם...על הדרך אני מנסה להגדיל את אוסף ספרי הכיס של עם עובד שאני צובר כבר כרבע יובל, ובפעם האחרונה היה יבול מרשים מתוכם...וגם המסוק המתפרק הנ"ל (שהיה הראשון שחלצתי..)....לאחר מספר ימים כשהתחלתי לקרוא וגיליתי את הפנינה הספרותית שמתי לב שאני בעצם מחזיק את חלק ב' של הספר ושחלק א' נעלם לנצח (כנראה מתחת לכמה רהיטים כבדים...)..לקח לי עוד כמה ימים למצוא את הצמד בספרייה באשקלון (חווה הודתה שהיא זרקה אותו כי אף אחד לא לקח אותו שנים...תרוצים של ספרניות) ומאז נשאבתי לתוך הסיפור הלא יאומן הזה של חבורת חיילים בשלהי המלחמה בתקופה שהאמריקאים כבר למדו את "השיטה" ונלחמו בדינקים (כך הם מכנים את הוויטנאמים) בשיטות שהן למדו מהם, הורגים אותם לעשרות ומאבדים את שפיותם בדרך כשכל הזמן הם מנהלים ביניהם דיונים על משמעותה של המלחמה וכיצד ההיסטוריה, הפוליטיקה והתרבות משפיעות על מצבם של "עכברי הבוני" - הכינוי בו הם מכנים את עצמם (בוני- סוונה ויטנאמית)....הדמות שהתחברתי אליה מכל - איגן, סמל ותיק לפני שחרור שהופך למכונת מלחמה מבלי ליפול לצד האפל של השנאה העוורת (בניגוד לצ'רי הטירון שעובר מטרמופוזה מהירה) ...הריאלסטיות של הספר כה חזקה שהמוות ההמוני שמגיע בשיא הספר מתקבל כבלתי נמנע וכהמשך טבעי של המסע המטורף שהפלוגה עוברת בעמק ה-13 מסביב לעץ הענק והמיתי.   

מקימי/ נועה ירון

נראה כמו מרי פופינס שמגיעה לאומן ובידיה האור לילדים

נועה היפה שמתארת את עצמה בספר כבחורה הכי שווה במדינה בזמנה..
לי  דווקא היה נדמה שהיו עוד כמה כמוה בשוק,לא?

את הספר המרתק והקריא הזה קראתי בתוך יומיים במהלך "נופש" בדלית אל-כרמל במסגרת חגיגות ה-80 של שי איתן...לקחתי אותו עבור דקלה בספרייה אולם כנראה שבתוך תוכי הוא קרץ עבורי גם...היה לי הרבה זמן פנוי בנופש, המשפחה דאגה לילדים ואני שקעתי בתוך מצב רוח סרבני והתאים לי לשהות במחיצת הספר שמצידו ניסה לספר לי ניסים ונפלאות שקורים לאנשים ריקניים שמגלים את כוחה המסמם של הדת בכלל ושל הברסלבים בפרט...אודה ולא אבוש היה רגע בסיפור שהרגשתי שהמילים החלקות, הסבוביות והמעורפלות פורטות מעין ניגון של שגעון בנפשי וקצת חששתי שמא גם אני אנגוס בתפוח הרעל הזה..בסופו של דבר החלטתי לא לפחד ולסמוך על האישיות שגבשתי עד כה והמשכתי לצלול לתוך דפי הספר כשלאט לאט התפוגגה השפעת המילים  היפות (מעין שירה שלא מבינים את משמעה אך מרגישים ביופיה) והספר חזר לתוך ההקשר הרגיל של חיי והשקפותיי המוצקות אודות דת טמטום ואנשים...למרות שהסופרת מנסה בכל כוחה לתאר את עולמה החדש בצבעים פלאיים וטבולי אור קצת מגוחך לקרוא מתוך פיה את כל ההטפות הידועות של המחזירים בתשובה, כל אותם שאלות רטוריות שמנסות לשכנע שיש אמת ודאית כי אחרת מה התכלית? לא יודע לגבי אחרים, אבל לי התכלית של להיות בעל חיים (אחד מני רבים) שהגיע לעולם בכדי לחיות נראית לי מספקת למדי...למה אני זקוק לתכלית בעוד כל שאר בעלי החיים נראים מסתדרים מצויין בלעדיה...קראתי אח"כ שהסופרת ובעלה ממשיכים לגלות לציבור הרחב את נפלאות הברסלביות ומובילים מסעות לאומן שבהן נפשם כנראה עולה למחוזות עליונים...הייתי קצת מצפה לאור מה שקראתי שהן יחיו חיים פשוטים ומלאים מבפנים לאחר שגילו את השכינה שבתוכם...אך מה לכופר עלוב כמוני לבוא עימם חשבון. 

תרנגול בלי רחמים/ חריסטוס חומנידיס

שמש ערומה/אייזק אסימוב

הצהוב הזרחני הזה הבטיח הרבה..ולא קיים

אייזק אסימוב -נראה כמו פארודיה
של סופרי מד"ב, הספרים כיום נראים
כמו ספרות מד"ב לילדים

כדאי יהיה להתמסר לספר אחד
לשנתיים הבאות? 

איכשהוא אני תמיד חוזר לאסימוב ותמיד יוצא מאוכזב קצת....אסימוב שהוא מאבות הז'אנר, לא כל כך מצליח לשגר את עצמו אל העתיד..אני מניח שבמחצית הראשונה של המאה העשרים כשהספרים נכתבו והצליחו כל כך הוא בלט בחדשנות כמגדלור בליל ליקוי לבנה...מאז כותבים אחרים הרחיבו כל כך את המושג המד"בי וגם עצוב לציין כותבים בסגנון יותר סוחף מאסימוב המעט עצי...למה לקחתי אותו בכל זאת? אולי בגלל העטיפה המושכת שלו והתקווה לשחזר תחושות קדמוניות מימי הנעורים בהן התוודעתי לסדרת ספרי "המוסד" שהותירו עליי רושם כביר בזמנו...אסימוב הוא כמו הדוד הזקן שלך שמטרחן  את המח בסיפורים שהוא בטוח שהם מרתקים ואתה יושב ומקשיב לו עם חיוך מוסווה קטן  כי לא נעים לך לפגוע ברגשותיו... אני רוצה למצוא את "משחקי הכס" של מרטין שעושה הרבה רעש..אתמול בסטימצקי ראיתי את שלל כרכיו (לפחות 7) שאם הייתי רוצה לרוכשם הייתי צריך להפרד מאיזה 500 ש"ח בסופו של יום...לפי מה שאני קורא מדובר באפוס בסדרת הגודל של "שר הטבעות" המופלא (אם כי קשה לי להאמין שיגיע לדרגתו) ומפורט ממנו (כמו שקראתי פעם שטולקין הכה על חטא בערוב ימיו שהוא לא פירט והעמיק מספיק את העלילות למרות 1200 העמודים בערך..),כך שיש לי קצת חששות לצלול לתוך הספר שכנראה יגזול את השנים הבאות אם יתברר כמוצלח- מצד שני זה מה שקורא נלהב מחפש,לא? 

משאלה אחת ימינה/ נבו אשכול

העטיפה הישראלית כל כך מתארת במדוייק את ליבת הספר

מועמד מוביל לקריאה עתידית

את הלוק המתאים בשביל להחליף
את עמוס עוז כבר יש לו

ספר סוחף ומרתק....נבו אשכול הופך להיות אחד הסופרים שהכי מסקרנים אותי...עכשיו יצא הספר החדש שלו - "נוילנד"  ואני מושך בכל מיני חוטים בכדי להשיגו במהירות. בכלל, לפחות בסביבה הקרובה אליי הוא קונצנזוס וכבר שלוש פעמים בשבועיים האחרונים יצא לי לדבר עליו עם אנשים שונים ועל כולנו עלתה הבעה של התרוממות רוח ודוק געגועים כאשר דברנו עליו. לפני מספר חודשים כתבתי על הספר שלו "צימר בגבעתיים" והזכרתי שם שהמפגש הראשון שלי עימו נגמר בדחייה וברתיעה...ובכן  ערכתי תיקון - מצאתי את הספר ביריד הפסח אצל משפחת עוז וקניתי אותו ב-15 ש"ח (יש לי מנהג לקנות בכל דוכן ורצוי משהו שיהיה לו שימוש/ערך)....זיהיתי את הסיפור ההוא שבטעות שייכתי אותו בעבר עם פלצנות ושקעתי לתוכו בהנאה כמו לכרית ענקית אוורירית...אשכול מזכיר לי את אתגר קרת על המשפטים המושחזים שלו, רק שהם נטועים בתוך עולם שלם ובמערכות יחסים (במקום בסיפורים הקצרים והלפעמים הזויים של קרת)...כל כך הרבה משפטים מבריקים שעוצרים את הנשימה במתח או גורמים לחיוך גדול של הקלה...סופר מלידה. אני מוכן להמר שעוד מספר שנים לא גדול  אשכול יגיע לרמת ההערכה של עמוס עוז וא.ב. יהושע מבחינת מעמדו והכבוד שירחשו לו בארץ ובעולם.

דיואי /ויקי מיירון

סיפור חביב על חתלתול בר מזל שמצא בית חם בספרייה באיווה. מסתבר שלגדל חתול בספריות זה דיי נפוץ לפחות בארה"ב (מנהג שהיה נחמד לאמץ בקיבוץ אם הספרייה הייתה נפתחת מעל ליומיים הנוכחיים בשבוע כיום). אני אוהב מאוד את סוג הספרים הללו שמתעדים חיות מיוחדות (או שגורלן הפגיש אותם עם כותבים מוכשרים)...ובד"כ לא עומד בפיתוי להכירן כשאני פוגש אותם על הכריכה....זכור לי הספר המקסים "מרלי" על הכלב המופרע שאח"כ גם עובד לסרט, אני לא אתפלא אם גם דיואי יגיע לאקרנים בעתיד...מה שמנע ממנו כבר עתה מלהפוך לכוכב סרטים הינו לדעתי הכשרון המוגבל של הסופרת שהיתה מנהלת הספרייה  והיא בניגוד לסופר של מרלי (שהיה עיתונאי) לא מצליחה להעביר תחושות ורגשות מעבר לדיווח דיי יבש של קורות אותו חתול מיוחד...יש קצת הרגשה שמהר מאוד האנשים שסביבו הבינו את הפוטנציאל השיווקי/עתידי של החתול ועסקו כל השנים בהגשמתו (למרות שהסופרת תמיד מקפידה לתאר שהכל קורה לה בהפתעה, כביכול).... 

הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט / ירמי פינקוס

הספר הנהדר הזה שכב אצלי אולי שלושה חודשים והמתין בסבלנות לתורו...יש לו עטיפה ושם שאי אפשר שלא לעצור לידם ולדפדף וכשרואים בפנים את הציורים שאייר המחבר אז (לפחות אצלי) הפור נופל בקלות. ירמי פינקוס מוכר לי מכל מיני כתבות שקראתי על תחום הקומיקס ואני יודע שהוא מאייר נחשב, ההערכה שיש לי כלפי יוצרי קומיקס ידועה משכבר ולמעשה פסגת האומנות בעיני כיום היא ליצור סיפור קומיקס בעצמי (באמת צריך לעשות עם זה משהו לפני הפנסיה והמחלות). הספר עצמו ספוג בריחות ישנים והוא בריחה נעימה אל מציאות שאבדה באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שמחתי שהסיפור לא מכליל את המלחמה אלא באפילוג של אחת מהדמויות הראשיות...דמדומי השקיעה של הקברט מתוארים ביד אוהבת עם הרבה הומור ולא אתפלא אם כל הסיפור אמיתי במהותו (לבטח חלק מהסיפורים הצדדים- כמו משפחת הגמדים התיאטרלית- הם אמיתיים), מקסים.

הנאצי והספר / אדגר הילזנראט

איזה ספר מופרע...

לפי העטיפה חשבתי שהוא מיועד לנוער...האיור של דני קרמן בלבל אותי קצת, מהר מאוד מגלים שההפך הוא הנכון. השפה הישירה, המחוספסת במתכוון עם ביטויים מדהימים לעיתים (אחרים אולי יתארו אותם כמביכים) לא נותנים מנוח ומושכים לקריאה (סיימתי אותו בשלושה לילות). יש לי היסטוריה ארוכה עם ספרי שואה, אני מעריך שקראתי מהם הרבה יותר מהקורא הממוצע, חלקם ממוקמים בפסגת הרשימות האישיות ("הזהו האדם" של פרימו לוי), אף אחד מהם אף פעם לא שעמם אותי, קראתי אפילו מחקרים יבשים/אוניברסיטאיים על מרד גטו ורשה, מבצע ברברוסה, אפילו הספר על הימלר שלא מזמן סיימתי נכנס לקטגוריה (מה שמזכיר לי את ספר ההיסטוריה עב הכרס על נפילת הרייך השלישי שקראתי לפני 5 שנים בערך...)הסיבה להמנעותי היחסית מספרי שואה בזמן האחרון היא שהרגשתי שקריאת המאורעות שמדווחות מפי הניצולים עולה על כל ספר דמיוני והריגוש שמלווה את הקריאה מתחיל להידמות לסנאף...

הספר הזה שנכתב על ידי ניצול שואה שלאחר עלייתו ארצה ירד בחזרה לגרמניה מחזיק מתח סיפורי גבוה לכל אורכו והוא מרתק בדרכו, למרות שצריך להיות חכם בהמלצה עליו...לא כל אחד יוכל לעכל אותו בקלות, חלק יגידו שהוא וולגרי ומזעזע, חלק יגידו שהוא מרגיז ומקומם וחלק אחר יגידו שהוא גאוני. אני נמנה עם הקבוצה האחרונה.

לשחות/ ניקולה קיגן

את הספר הזה לקחתי עבור דקלה באחת מהביקורים האחרונים בספרייה, תמיד מתוך ה-15 שניתן אני מנסה לקלוע לטעמה בשניים-שלושה ספרים (ובד"כ לא כל כך מצליח...ואם אני מצליח זה בד"כ כבר ספר שהיא קראה בעבר). העטיפה שלו מאוד מושכת (למרות שהנוספת באנגלית משקפת טוב יותר את רוח הספר שהיא פחות אופטימית ושמחה). התמרמרתי קצת כאשר היא הודיעה לי שהספר לא מוצא חן בעיניה והחלטתי בשל כך לקרוא אותו בעצמי ולבדוק הכצעקתה....לדקלה יש מנהג משונה ומקומם לקרוא ספרים בדילוגים - לגשת ישר לסוף או לדלג על קטעים באמצע שמשעממים אותה ורק אחר כך להחליט אם בא לה לקרוא אותו כולו...אני קצת חושש שהסופרים היו קצת נעלבים אם כך היו מתייחסים אל יצירתם שעלתה להם בהרבה מאמצים...אז למרות שאני עמוס ספרים במקביל הוספתי אותו לרשימה שלי וגיליתי ספר מעניין ביותר שכתוב בשפה ייחודית - נשכנית הגדירו אותו באחד מהאתרים ואני מסכים, הגיבורה (שלא ממש ניתן להגדיר אותה כמקסימה בניגוד לכלל) היא שחיינית מלידה שמסוגלת להרגיע את כל השדים רק במים, הכשרון שלה לוקח אותה לזכייה ב-12 מדליות אולימפיות מוזהבות, במקביל המשפחה הלא - מתפקדת שלה (שנדמה לי שקיים שם הד לספר "נשים קטנות") מעסיקה מאוד את מחשבותיה בעיקר אביה ואחותה הבכורה שמתים בדמי ימיהם...קצת לטעמי יש פספוס בנושא הפסיכולוגי המשפחתי ולא ברור עוצמת הקשר המדכדך שקושר משקולות לרגליה של פיפ הגיבורה הראשית....כבר מילדות היא מתגלה כחריגה ועצמאית והחזרה הכפייתית לארועי העבר של המשפחה לא כל כך תואמים לאישיותה (לפחות לטעמי..) , אולי הסופרת לא כל כך רצתה שהספר יקוטלג במדף ספרי הספורט כמתאר נאמנה את חייהם של שחיינים מקצועיים וניסתה לתפור בגדי אבלות שיוסיפו קצת רצינות וכובד ראש לעלילה...אני מניח שאם לא דעותיי המוקדמות הייתי בוודאי מדלג על הקטעים הפסיכולוגיים המעט המדכאים ומתרכז בתאור דרכה אל הצמרת. מזל שהסופרת רקמה לסוף סיום מעט אופטימי למרות המדרון החלקלק שהיא טוותה לגיבורה בשליש האחרון של הספר כך שיצאתי ממנו עם הרגשה טובה בסה"כ (ככה זה שמזקנים כנראה, אני פחות מסוגל לסבול ספרים שנגמרים בסוף עצוב..)

פנג הלבן/ ג'ק לונדון

נאמן להחלטתי לחזור מדי פעם לספרות הילדים ובמיוחד לקלאסיקות (ועל הדרך גם לקוות שהילדים יזנחו לרגע את הרגלי הקריאה הקבועים שלהם וינסו משהו שונה ואיכותי, שכנראה שאין סיכוי שהם ייחשפו אליו בלעדי בזמנים הללו...) נטלתי אי שם בנובמבר צרור ספרים איכותי במיוחד (שרובם ממתינים עדיין במדפים לזמני הפנוי) וביניהם "פנג הלבן" המוכר והקלאסי בהדפסה יוקרתית ומושכת שמלווה בציורים נפלאים ובהארות מעולות אודות החיים בזמנים ההם ובמקומות הללו שפנג הלבן משוטט בהן לאורך הסיפור. גיליתי מחדש את גדולתו של ג'ק לונדון שהביוגרפיה שלו (יצא לעבודה בגיל צעיר כמחלק עיתונים,עבד כצייד על אוניית צייד כלבי ים ועוד)לא אופיינית בימינו להתפתחותם של סופרים מלאי רגישות וחמלה כלפי יצורי העולם.. ממש נכנסים בספר אל תוך עורו של הזאב וחווים עימו את כל החוויות שמעצבות את אופיו, והכל ברצינות ישרה והדורה בלי נסיונות לשום התחכמות. נדמה שג'ק אכן פגש בכלב/זאב כזה במהלך חייו בצפון הרחוק בעת שניסה מזלו ככורה זהב באלסקה ושמע מבעליו על תולדותיו. העוצמה וההוד שאפפו את הזאב בודאי הניעו אותו לכתוב את סיפורו וגירו בו את היצירתיות להתמודד עם משימה כבירה כזו. משימה שראויה לפנג הלבן שכל אוהב כלבים יפתח בפניה את לבבו.