ימיו ולילותיו של הדודה אווה/ אמנון דנקנר

ספר סוחף ולפרקים מרתק. זכורה לי כתבה של יאיר לפיד בזמן שהספר יצא לאור שהיתה מלאת תשבוחות על הספר (אני זוכר שהוא שאל את דנקנר איך זה שהוא לא כותב כל הזמן) שאופסנה אצלי אי שם בזכרון בקטגוריית "לבדוק בעתיד". עם דנקנר יש לי יחסים דו-משמעיים, אהבתי מאוד את הספר על דן בן אמוץ שקראתי אותו בגיל צעיר למדי, לעומת זאת הספר "שרמן בחורף" השאיר טעם רע של חוסר אמינות (לפתור את התעלומה בטויסט המפתיע שההורים הם אלה שהרגו את ילדתם נראה לי בזמנו מופרך לחלוטין בהתחשב בנתוני הסיפור כולו...). כך או כך כשהיו לי 5 דקות לפני סגירת הספרייה למצוא שלל לשבת תמיד כדאי להעדיף חתו-לה (במלרע ירושלמי) על פני חתול בשק...

בספר עצמו טווה דנקנר עלילה חצי פסיכולוגית עם ניחוח חזק של נוסטלגיה (כיאה למי שכתב ספר נוסטלגיה שלם- "כך היינו" עם טרקטובר), הספר עקבי ביותר בניתוחים הפסיכולוגיים המוכשרים של הדמויות עד כדי כך שנדמה שהוא ממש אוטוביוגרפי (מה שנשלל ע"י דנקנר), טריק קטן של הסופר שמחזק את היסוד האוטוביוגרפי שאהבתי - הדמות הראשית נוהגת למנות מזכרונה כל מיני ארועים שארעו בספר באופן כרונולוגי והביאו להוויה העכשווית שלה - בהחלט מוסיף לזרימה של הסיפור. עוד אהבתי שבכל הספר אין אפילו שגיאת כתיב/תחביר/עימוד אחת (בכל האחרים תמיד צצים כמה)..כל כך מדוייק עד שצצה מולי טעות אפשרית מהרתי למילון רק כדי לגלות שהמילה אכן קיימת (והסופר בחר לשבצה בכוונה תחילה כדי להעשיר את הטעם התרבותי של הקורא הממוצע).

צימר בגבעתיים/ אשכול נבו

מדהים. עברתי טלטלות נפשיות עם הגיבורים שבסיפורים שבספר כאילו יצאתי מצינוק אפל אל אור יום קורן. מה שמצחיק שנדמה לי שלפני שנתיים שלוש ניסיתי לקרוא ספר אחר של הסופר הזה והפסקתי אחרי 20 - 30 עמודים במחשבה שאני לא יכול לסבול את עודף ההתחכמות שלו - כמו לחיות עם עירית לינור....אני כמעט בטוח שזה היה הוא. הספר הזה גם שבר את כל הסטיגמה שיש לי על ספרי סיפורים קצרים, תמיד אמרתי לעצמי שאם הסיפור מספיק טוב אז הוא צריך להספיק לספר מלא...הספר הזה כמו לראות רצף של קליפים מרהיבים עם מוזיקה מעולה במקום לעצור על סרט בערוץ הסרטים. מצאתי אותו אצל איטה איתן על השולחן במרפסת וכנראה שהיתה לי איזו דקה פנויה כי פתחתי אותו והתחלתי לעיין וכבר מהשורות הראשונות הסגנון הייחודי הזה והמבריק כל כך דיבר ישירות לנשמתי...קצת מזכיר את אתגר קרת בלי כל ההמצאות הפנטסטיות שלו שנותנות לספרים שלו הטויסט ההזוי והמבדח, כאן הגיבורים הם אנשים צעירים על מסלולים שרובנו חווינו שהסיפור שלהם מסופר בשלל דרכים חלקם גאוניות בעיניי (הסיפור הראשון שמסופר מהרבה נקודות מבט ושומר על רצף ליניארי זה דבר שאני לא נתקלתי בו עד היום, אני מניח שאשכול לא המציא את הפורמט, ואם כן מגיע לו פרס נובל על החידוש הספרותי) והם כולם מציאותיים להכאיב. כבר השבעתי את דקלה שהיא חייבת לקרוא אותו...ואני מודה לאלוהי הספרים הטובים שהנחה אותו אליי.

לא ארץ לזקנים/קוראק מקראתי

ספר חד, קצבי ומהנה...אם כי הגיבור הראשי שלו הוא נבל-על חסר מוסר לחלוטין שמצליח לגבור על כולם. לקחתי אותו כי העטיפה נראתה מזמינה וגם הצליל של שם הסופר נשמע לי מוכר ואיכותי. הספר בכללותו מזכיר קצת סרט מתח על רוצח שמותיר אחריו שובל גופות בחפשו אחרי המזוודה הקלאסית האבודה עם הכסף המלוכלך....אם הייתי מתייחס לספר רק לפי העלילה הייתי אומר שהיא מוצתה כבר באינסוף ספרים, מה שמציל את הסיפור הוא הסגנון ההחלטי של הסופר שנמנע מכל גלישה למחוזות פסיכולוגיים ונצמד לעלילה מותחת. העטיפה, כמה מפתיע, מוצלחת יותר בגרסה הישראלית שלה, האמריקאית נראית יותר כמו כרזה של סרט מתח ומחמיצה את הייחודיות שצפונה בסיפור הזה בהשוואה לשלל סופרי המתח הסטנדרטיים ....

מועדון האידיוטים/ ג'ונתן קו

ספר שנלקח מהספרייה באשקלון בחופזה, בחמש הדקות הקצרות שבהם דחסתי במהירות מעל 10 ספרים (רובם ספרי ילדים) לפני שהספרייה ננעלה לכבוד השבת. קיויות למצוא רומן רגיש על חיים של קהילה בקצה אחר של העולם, קצת לברוח מהמציאות הישראלית...בפועל קבלתי סיפור שנראה שהושפע עמוקות מהסופר שכתב את "החיים על פי גארפ" (אירווינג?) אולם לסופר חסר הכשרון לטוות את הסיפורים מלאי הפרטים לכלל סיפור אמין. רק לעיתים הסופר מצליח לנגוע ולרגש באמת, יותר מדי פעמים הנסיון שלו להסעיר מתמצה במשפט כמו -"וזאת היתה הפעם האחרונה בחייו ש...הוא נפגש עימה/הוא ראה אותה/ שהם דברו וכ"ד....", אפילו נדמה לי שכמה מ"ההבטחות" הללו שניתנו במהלך הספר לא ממש קוימו, אבל למי יש כח לחזור ולבדוק...

רע כמו שמתחשק/ דניס רודמן

במסיבת יומהולדת 50 של אורן איתן, לאחר שמיציתי את כל קטעי הדאחקות על חשבונו העדפתי לפרוש לאחד מחדרי הילדים ולנצל את הזמן לקריאה, מתוך המדף בחדר הציץ אליי הספר הזה שמסתובב לי בשולי הראייה כבר שנים אחדות אולם אף פעם לא מצאתי את העוז לנסות ולצלוח אותו, כיוון שהמבחר היה מצומצם באותה נקודת זמן החלתי לעלעל בו ואפילו הצלחתי לסיימו (כעבור יומיים בערך). הספר שנכתב אי שם סביב שנת 2000 (אם אני לא טועה) בהחלט מריח מלא אופנתיות...העיצוב של הפונטים הגדולים והמשתנים כדי להדגיש משפטים מסויימים שדניס כנראה חשב שהם שירה צרופה הוא משהו שכבר אף אחד לא יעז לנסות עכשיו (כנראה שהקטע הזה כבר מוצה בספרים רבים), הסיפור עצמו כמו כל ביוגרפיה של אדם מוכר מצליח לרתק בדרכו...אולם לכל אורך הספר חזרה לי המחשבה שדניס כתב את הספר הזה בראש ובראשונה כדי להשיג חוזה יותר גדול מאחת קבוצות האנ.בי.איי....חלקים גדולים ממנו נראים כמו אוסף הוכחות שדניס רשם לעצמו לזמר בפני בעלי הקבוצות בכדי להצדיק את ההעלאה המתבקשת בשכרו...בסה"כ הספר היה דיי מייגע לצליחה וכמו רודמן עצמו- זמנו עבר.

הקו האדום

מעולה. אחד מהטובים שקראתי בשנים האחרונות. תמיד נמשכתי לסוג הספרים הזה..אני מרפרף בזכרוני ונזכר בלא מעט (שמהם אני זוכר את הרקע הכללי וההתרחשות אבל לא את השמות או הסופרים...), כך כשהיתה לי תחושה טובה לגבי הספר הזה..הספר כתוב בצורה ריאליסטית וישירה ומתאר את מהלכם של מספר שבועות לחימה בקרבות ארה"ב - יפן במלחה"ע השנייה. אין פה גיבורי על ואין פה האדרה של המלחמה, נדמה שהסופר היה שם כחלק מהפלוגה והשלים תחקיר קפדני בכדי ליצור את הרשומון הזה...ספר שמוכיח שכל מחרחרי המלחמה הם חסרי כל נסיון קרבי.... לאחר הקריאה הבנתי שהוא זכה לתסריט...אני מחפש אחריו וסקרן לראות איך הספר הזה תורגם לשפה הקולנועית.

תנין פיגוע/ אסף גברון

מעולה. לקחתי את הספר כי אסף גברון כותב כתבות נהדרות ב"שם המשחק" כך שידעתי שהסיכוי לגלות משהו טוב הוא גבוה. הספר אכן נהדר ומשונה שלא שמעתי עליו עד היום דבר. גיבור הסיפור הוא מחבל פלשתינאי שאי אפשר שלא להזדהות איתו ולא לחבבו. החלק בסיפור שהוא בורח על גב חמור שמצא (ומכאן החמור שבעטיפה) ונודד מספר ימים בשטחים עד שהוא מגיע לאום אל פאחם הוא מהיפים שקראתי לאחרונה, נדמה כי האזורים הללו הם הספר האמיתי של ישראל בדומה לסיפורים אמריקאיים שמתארים מסעות ונופים...גיבור נוסף בסיפור הוא איתן אינוך שמכונה "תנין" שבמקריות מוחלטת מצליח להיות בזירת 3 פיגועים עוקבים שמתכנן המחבל (אני כותב את הפוסט הזה חודשיים לאחר שסיימתי לקרוא אותו לכן אני לא זוכר את שמו) ולצאת מהם ללא פגע...פיזי לפחות.....הספר מתאר בחוכמה את מה שמתרחש בחייו של התנין בעקבות הפיכתו לסלב פיגועים ובמקביל את מהלך חייו של המחבל עד לרגע שהם נפגשים פנים מול פנים...בדקתי קצת וראיתי שגברון כתב עוד כמה ספרים ושהוא גם חבר בלהקת הפה והטלפיים (שאני מכיר מספר שירים שלה), אין ספק שספרים נוספים שלו בדרך אל שידת הקריאה.

הדב והדרקון/ טום קלנסי

הספר הגיע דרך מסלול "משפחת איתן" (כל אותם ספרים שמתקבצים להם על מדפי שי ואיטה בחסות הצד במשפחה שעוסק בעריכת ספרים). אני בד"כ נמנע מלקרוא ספרי מתח וריגול מהזאנר הפופלרי הזה, אבל כיוון שהספר כבר התנחל בבית לקחתי אותו ערב אחד לנסיון....ההתחלה היתה מבטיחה שלל מזימות בינלאומיות שנכתבו בצורה סוחפת ומהנה...היה כייף לקרוא ספר שהגיבורים בו הם גם יחסים בין מדינות ולא רק גיבורים אישיים....כמו שקורה בד"כ בספרים הללו - הסופר משקיע בהתחלה מפותלת ומקפיד לערבב את הקלפים במשך כל החצי הראשון של הספר ואז כשהגיע עת התרת הפקעת, המצב כל כך מסובך שהוא בד"כ לוקח מספריים וגוזר את הכל- מה שמשאיר טעם מר של אכזבה...כמו בהרבה ספרים אחרים אפשר לראות שהסופר כבר מתסרט את הסרט ההוליוודי שיופק על פי הספר ומקפיד להכניס את כל הסצינות הבלתי נמנעות של סרטים כאלו ( הנשיא בכבודו ובעצמו יורה את הטיל שפותח במאמץ קדחתני של 3 ימים!... ומוריד את הטיל האטומי שנורה אל עבר וושינגטון)....לא נראה לי שאקח מיוזמתי בעתיד ספר של קלנסי מהספרייה אבל אולי אם בעוד שנתיים שלוש ספר נוסף כזה יזדמן לביתנו ואהיה במצב רוח קליל במיוחד יש סיכוי קטן שאפנה זמן גם אליו...

האזרח הראשון ברומא/ קולין מקאלוג

נפלא.

במהלך הקריאה נזכרתי שכבר קראתי אותו בעבר, ובניגוד לאז הצלחתי להשלים אותו עד הסוף. נדמה לי שבפעם הקודמת מצאתי אותו מעט "נקי" מדי - כלומר סטיראוטיפי, הגיבורים הראשיים (מריוס, סולה, חלק מהנשים) עשויים ללא חת ...אך למרות אוירת רומן המשרתות עדיין הספר מעניין בעיקר משום שכל מה שכתוב בו אמיתי (בדקתי בוויקיפדיה...)וכך נהניתי לי לאיטי מספר עב כרך (מעל 1200 עמודים) שגוללו בפני את התקופה שבה רומא נרקבה מבפנים עקב אי יכולת להוציא מתוכה מנהיגים ראויים בגלל מסורות העבר, כל מה שהיה דרוש זה עוד דחיפה קלה כדי שהגרמאנים יעלו על איטליה וישתלטו עליה...למזלה של רומא- גאיוס מריוס (שהיה היחיד שנבחר לשבע כהונות קונסול רצופות) היה שם כדי להציל אותה מידי עצמה (המנהיגים לא הססו להקריב אלפי חיילים על מזבח תאוותם לכח וחמדנות). נקודה מעניינת בספר היא הסיפור על הנביאה המזרחית שמריוס מצא בקרתגו והביא אותה לרומא. לפי מה שמסופר היא נבאה את כל המתרחש בדייקנות...מעניין אם היא דמות אמיתית??

קנונית דארווין/ דרנטון ג'ון

ספר שדקלה הביאה וכיוון שמדובר בדארווין (אחד מהאנשים שתמיד מעניין אותי לקרוא עליהם) מייד ספחתי אותו בתום הקדנציה שלה. הספר (כמו רבים אחרים) מתחיל מעניין ודועך בעקביות. 3 סיפורים מקבילים משולבים בספר ולמעשה כל אחד מהם הוא כמו סיפור קצר. תולדות מסעו של דארוין באוניה ביגל, היומנים של ביתו הקטנה והסיפור האישי (הכי פחות מעניין) של המספר כביכול. הספר מנסה להציג איזושהיא תזה שמאשימה בעצם את דארווין בגניבת התיאוריה שלו ובאי מתן הקרדיטים המגיעים בדין לרופא הספינה מקורמיק. הספר מבוסס על עובדות נכונות שידועות (כמו העובדה שלאחר מסעו דארווין היה חולה תמידי ומיעט לצאת מהבית, או כמו שדארווין חיכה 20 שנה עד שפרסם את מוצא המינים). באיזה שלב התחלתי להתעצבן על החירות המוגזמת שנטל המחבר בערבוב המציאות והדמיון. מה שמטריד אותי שמספר טפשים עלולים לחשוב שזהו ספר שמבוסס על עובדות. לא מספיק לטעמי מצויין בספר כי כל הפערים מולאו באמצעות דמיון המחבר....זה מה שפגם בסופו של דבר בטעם שלי מהספר כי ככל שהוא מתקרב לקיצו מתברר שהסופר לא מצא פתרונות אלגנטיים פסיכולוגיים שיוכלו להסביר מקצת מהתהיות שעולות מסיפורו של דארוין ובחר ללכת בדרך הצהובה והסנסנציונית...ובקיצור לך חפש מי יאבלץ אותך.

האישה בלבן/ וילקי קולינס

ספר שאין סיכוי שהייתי לוקח אותו בעצמי בספרייה (העטיפה שלו מזכירה רומני משרתות קצת), אלא מאי...נקלעתי לשיחה עם חובבת ספרים בספריה על איזה ספר (שפרח מזכרוני) שהיא בדיוק לקחה לקריאה בעוד אני הבעתי תקווה שהיא בדיוק החזירה אותו כי גם אני חפצתי ביקרו..כפיצוי היא הביאה לידי את הספר ונשבעה שאין כמוהו בעולם- מה שכמובן הצית בי את הצורך לקראו ולבדוק בעצמי על מה המהומה..התחלתי לקראו ואכן הבנתי מה כל כך קסם לאישה..הסיפור מתקדם בעט כל כך קולחת (לעיתים יותר מדי..) כמעט כמו קפוטה (בלי הנבזיות והלכלוך שהוא אוהב לעטוף בהן את גיבוריו), בלי להרגיש אתה גומע 70 עמודים תוך חצי שעה ומרגיש שאתה מוכן להמשיך בריצה הזאת עוד ועוד...אכן הסופר מוכשר ביותר בשזירת מילים וביצירת דמויות שנונות ופטפטניות....הספר שמוגדר כ"אבי הבלש המודרני" נמשך לאורך 600 ומשהו עמודים ובאיזה שלב קצת איבדתי את האנרציה שלו...התחלתי לשים לב ליותר מדי פרטים "מזליקיים" שמניעים את העלילה (כמו הדמיון במראה המקרי של שני דמויות שמניע את כל התעלומה), הדמויות פה ושם קצת עצבנו אותי בחוסר התכליתיות שלהן (למה הרשע היה צריך לחכות שהטוב יעשה את צעדיו כדי להעלים את הראיות שלו..למה הוא לא עשה את זה לפני 20 שנה בנחת? ) ובנטייה שלהן ליפול לבורות פתוחים (במיוחד לורה הגיבורה שנעשה לה העוול שהדמות שלה היא תזכורת חיה לחשיבותה של התנועה לשחרור האישה)...צריך לזכור כל הזמן שהספר נכתב בסוף המאה ה-18 ולכן ה"מוזרות" של אופי הדמויות..מה שבאיזה שלב נמאס קצת....בקיצור הספר נזל מבין ידי הלהוטות ומכתב עת שבהתחלה התמוגגתי ממנו והמלצתי לזוגתי על חובתה לקראו (ואכן נשים יותר יהנו ממנו - הערה שוביניסטית אולי.... אך כנראה נכונה) בסוף הקריאה כבר הוא ירד למדרגת - נחמד... (וגם זה בקושי..)

מסקנה - בכל זאת מעצבי הכריכה ידעו למי הם פונים...
פרט נוסף קטן - שמתי לב שציור הכריכה הלועזי (באנגלית ובצרפתית?) הרבה יותר מתאים לרוח הספר..... מי זה שכביכול מופיע על הכריכה העברית - הצייר? (בספר הוא מתואר כנאה הרבה יותר) , אהובתו לורה? (אין שום רמז לדבה Deba שמצויירת שם...)

יומנו של חנון/ ג'ף קיני

את סדרת הספרים הזו הכרתי מביקורים בספריות שם היא תפסה מקום בולט ומרשימות הספרים הנמכרים ביותר בעיתונים. משום מה הראדאר התודעתי שלי התעלם ממנה אפילו לא לצורך דפדוף...מה שכמובן מעיד על החלודה שפשתה בקולטני המציאות הספרותית אצלי ועל מידת המזל שמביאה לפתחך ספרים טובים או מרחיקה ממך זבלונים...בסופו של דבר הספר התגלגל הביתה דרך הילדים (שקיבלו אותו מתנה מחברים נדמה לי)...באופן מקרי , כיוון שהוא שהה על השולחן בזמן שהחלטתי לנשנש משהו פתחתי את הספר (השלישי בסדרה) ומייד נשאבתי לתוך ספר קומיקסי במהותו מבריק, מצחיק ביותר, גאוני. הציורים, הפשוטים לכאורה, מתאימים באופן מושלם לספר ולאוירה שהוא יוצר ועלילות הגיבור וגיבורי המשנה (במיוחד ראולי עם החיוך האוילי הקבוע על פניו) לא מאפשרות לך לעזוב את הספר שאם היית מדמה אותו לאוכל הייתי אומר שזה כמו לאכול גלידה אורירית במיוחד...בקיצור - ספר מושלם שכולם יהנו ממנו ורצוי שעה אחת קודם. מה שבעצמי עשיתי וכעבור 24 שעות השלמתי את שלושת הכרכים שיצאו עד כה (בסדר הפוך..) עכשיו רק נותרה השאלה הפנימית שמהדהדת בי - למה אני יכול לכתוב כאלו מילים חמות לאחרונה רק על ספרי קומיקס או ספרי נוער? איפה כל הספרים שהשכיבו אותי בקוצר נשימה בשנים עברו? האם עברתי את הגיל שבו אתרגש שוב למקרא ספר חדש? שאלות אכן הרות גורל (במיוחד לטמבלים..) ימים יגידו כסופה מה תהיה התשובה...

זמן אלול/ דב אלבוים

את הספר בחרתי בגלל העטיפה המושכת שלו, הדמות הכחולה הבולטת והמיוחדת ובגלל דב אלבוים שאת האיכות שלו כולם מכירים וחשבתי שמה שהוא הספיק עד היום מעניק לו את ההצדקה להזדמנות. הספר מתאר את החיים בישיבה חרדית בחודש שלפני כיפור והשלכותיו. הספר כתוב בצורה מרתקת עם המון ציטוטים שמשליכים קרני אור על הרעיונות שהכו שורש בקרב חברי הקהילה המוזרה והמכעיסה הזאת. כשלעצמי הדעות שיש לי על המהות הרוחנית והאינטלקטואלית שקיימת אצל החרדים רק התחזקו בעקבות הספר. אלבוים שכידוע לי הגיע מהעולם החרדי הצליח להחלץ מהעולם הפרימיטבי הזה למזלו..הייתי מקווה שהוא יילחם בהם מעל כל בימה, מה שלא יקרה כי לאחר שהוא השליך מעליו את המעטה המזוייף שהחרדים עמלו כל השנים להתכסות בו הוא ממשיך לעסוק להנאתו באספקטים אחרים של העולם היהודי שממשיכים לעניין אותו (וגם רבים אחרים כנראה...). האם ארצה לקרוא ספר נוסף שלו בעתיד? אולי עוד כמה שנים.

ביקורו של רופא המלך/ פר אולוב אנקוויסט

ספר חזק שהלך והשתפר ככל שהתקדם לסיומו.

בהתחלה לא ידעתי איך לפרש את השפה הפשוטה ואת החזרות של משפטים בסיומי הפסקאות ( כאילו מישהו מנסה להתכונן למבחן ורוצה לזכור משפטי סיכום קצרים)....בהמשך כשהתרגלתי לסגנון הזה נצמדתי לעלילה שמבוססת על מקרה אמיתי ולמרות שסיומה ניתן לקורא מראש הייתי במתח סיפורי מתמיד והתפרשותם של הגיבורים במרחב לאחר נפילתם נגעה לי באופן אישי, כך ששמחתי מאוד לחוש את הקתרזיס שהכין לי הסופר... למרות הסוף הקודר יוצאים מהספר עם תחושה של רוממות רוח ( מה שמאוד חשוב!), שמזכירה לכל חובב השכלה ושונא צביעות דתית שהוא לא לבד במערכה .

המעניק / לויס לורי

ספר מד"ב שהאינטרס העיקרי לסיימו היה הבלוג הזה ( עוד אחד לאוסף...)

לכל אורך הסיפור עלה באפי רייח חזק של שטחיות. הספר כל כך שטחי שהוא מחזיק בקושי 140 עמוד ( ואולי אפשר לסווגו כסיפור קצר, מהז'אנר שנפוץ בתחום...) . רק כאשר חפשתי את התמונות לצורך הרשומה גיליתי שבעצם הסופרת כתבה כמה ספרי נוער אחרים ( חלקם ידועים) ואז הדברים התחברו....בקיצור - אני יכלתי לכתוב סיפור יותר טוב ( יש תקווה! אם מפרסמים חומר כזה אולי יום יבוא וגם שמי יתנוסס על מדפי הספרים הגרועים ואחרים יתבאסו מקריאתם ויכתבו עליהם פוסטים מעוצבנים ואז בעצמם ינסו לכתוב ספרים טובים יותר...וכך הלאה...)

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה/ מארק האדון

אכן מקרה מוזר...

לאחרונה התחלתי לקרוא את הספר : " קרוב להפליא ורועש להחריד" וציינתי לעצמי שגיבור הספר ( ילד עם מאפיינים חברתיים חריגים ) מזכיר לי את הגיבור בספר "המקרה המוזר..." ( שקראתי לפני כשלושה חודשים..) ופתאום צצה בי ההכרה שלא הקדשתי לו רשימה (!) ..דבר שמאוד התמיה אותי כי לפעמים המוטיבציה הכי חזקה שלי לסיים ספרים היא כדי לעבות ולייפות את הבלוג ופתאום ההתעלמות התמוהה הזאת....מה שהוביל אותי לחשוב - אולי יש עוד ספרים שקראתי ולא ציינתי?? מה יגידו הדורות הבאים?? ( " אבא היה פוץ..") מה לעשות עם השערוריה הזו?? ( אולי כשמישהו סופסוף יטרח לקרוא את הבלוג ולהגיב אז ינתן לי כיוון...).

בכל מקרה הספר הזה הוא אורח ותיק בביתנו שנשכח קמעה על המדפים וחיכה לתורו בסבלנות...באותה תקופה נתקעתי קצת ללא ספרים ופניתי לנבירה במעמקי הכוורת בתקווה למצוא את אחד מאותם פנינים שמחכים ל"הארה"...כמובן שהספר מאוד מוכר ופורסמו עליו ( כולל פרסומות ברדיו) הרבה כתבות כך שהוא היה בתודעה מזמן ( זאת הסיבה שגם קבלנו אותו מתנה וגם שלא מהרתי לקרוא אותו - מתוך איזה צורך באנינות סנוביסטית מצידי כנראה...) , אני מצידי גיליתי ספר קריא ומהנה שמצליח לא לפול לבורות קיטש או חוסר הגיון קיצוני ובסה"כ הייתי ממליץ אותו לבני נעורים ( איירי עוד מעט?..) או לבעלי נפשות רגישות...

המגלים/ דניאל בורסטין

את הספר המעולה הזה קראתי בהפסקות ( או בהמשכים) במשך כמעט כל השנה האחרונה. לקחתי אותו מהספרייה בקיבוץ בתקופה שחפשתי קצת חומר קריאה "אמיתי" (כלומר שמעוגן במציאות) כפי שקורה מדי פעם...בגלל עומקו ועושרו ( מעל 400 עמודים בפונט קטן ובפורמט דפים גדול) הצורך המדעי שלי בא לידי סיפוק במשך כל השנה...וכפי שאפשר לראות בדפים אלו לא קראתי במקביל עוד ספר מהסוג הנ"ל שאני מאוד אוהב וכבר גיליתי בעבר מספר מרבצי יהלומים מפתיעים. הספר מחולק לפרקים נפרדים הסוקרים את תולדות הגילוי בתחומים שונים : זמן, מפות, מרחב, אטום ( ואלה רק חלק מהנושאים שאני זוכר)...הסופר ( שקראתי שהוא בכלל עורך דין במקצועו) סוקר את התגלגלותם של רעיונות ברחבי העולם כולו ( וכך מגלים שבסין לאורך הההיסטוריה הקדימו את המערב בתחומים רבים ורק בגלל הסגירות הסינית האופיינית והפילוסופיה המורכבת שלהם הם נותרו מאחור במרוצת השנים)...הספר מלא במידע מרתק ומפתיע ואני מתכוון להמליץ עליו לכל חובבי הז'אנר מעתה .

לקראת קץ הזמן / ג'ון אפדייק

ספר חזק ומעניין שניכר שהסופר מקצוען שיודע היטב את מלאכתו (בדומה לטרומן קפוטה...). לקחתי אותו כי הוא הביט בי באקראי מן השולחן בספרייה והשם של הסופר היה מוכר לי...מצד שני עד היום לא קראתי שום דבר שלו ואלו כבר תנאים טובים בעיני לדגום מהיצירה הספרותית .

בספר מתואר תהליך ההזדקנות באופן גראפי ובלי מריחות...סגנון שהתחברתי אליו בקלות...יש בו כמה רבדים מעניינים בהם לפתע הסיפור עובר לתקופה אחרת בזמן בלי התראה או הצדקה רק בשם החופש האמנותי...ברקע יש עלילה מדע בדיונית (הספר מתרחש ב-2020) שמתארת עולם אחרי מלחמת עולם סין-ארה"ב וחורבנם , עלייה של מקסיקו שכובשת בחזרה כמה מדינות והווצרותם של חיים מכאניים שניזונים על חשמל או דלק..אבל כל זה כקישוט לתאור חסר הרחמים של ההתדרדרות הפיזית שצפוייה לכולנו....לא כל כך התחברתי לתאורי הצמחים שחוזרים על עצמם בראש כל פרק ( כנראה שרק חובבי גינון יכולים להנות מהם..) וגם עלו לי כמה ספקות בקשר להגיון של המאורעות כפי שאמורים להתרחש בעולם פוסט גרעיני ( למשל אין הרס של הסביבה למרות כל הפצצות-גשם גרעיני וכ"ד שכולם כבר יודעים על קיומם)...אבל הספר מחזיק את הקריאה בתאורים המדוייקים של הדמויות ובפיתולי העלילה המעניינים.

מסקנות - צריך למצוא עוד ספרים של אפדייק...אסור להגיע למצב של תלות עלובה עם ההזדקנות ( מסקנה שרק חוזקה בעקבות הספר)

בלדת הנבלים / אנריקה רמרט

ספר חביב ומהנה שקרץ לי ממדפי הספרייה בקיבוץ מסיבה לא זכורה כלשהיא. יש בספר המון משפטים מיוחדים ובכלל גישת הכתיבה ייחודית בכמה אופנים, למשל הספר נכתב בגוף שני (אתה. כל הזמן הסופר מתאר את מה שקורא לו בלשון: " אתה יושב עם החבר שלך מסביבכם כוסות בירה, אתם חושבים מה עומד לקרות לכם...), מדי פעם הסופר מתאר כל מיני דברים שכביכול מתרחשים באותו רגע בשלל מקומות בעולם או מונה רשימה של דברים שהוא למד מהקשבה לרדיו הבוקר - ומדובר ברשימות מעניינות או מצחיקות, בכל מקרה זה תרגיל נחמד, אפילו סצינת הסקס היחידה שבספר מוגשת באופן אלגנטי ומבריק שעוד לא נתקלתי בו באף ספר וזה כבר השג ממשי. אני יכול לשייך את הספר לקטגוריה האהובה עלי - ספרים שאיכשהוא מגיעים לרשותך , בד"כ בשל נסיבות אקראיות לגמרי ומתגלים כאחד הספרים המהנים שאפשר לקרוא בלי שהראדאר הכללי עלה עליהם...אח"כ נורא כייף להמליץ עליהם לחברים ואוהבי ספר. הנציג הבולט בקטגוריה הזאת הוא כמובן - "טירת מלוויל"...כנראה ההתרגשות שבגילויים גורמת לי להושיט את היד שוב ושוב אל עבר יבשות לא ידועות בצורת ספרים שלרוב מתגלות כשוממות אבל לעיתים מחביאות לגונות יפייפיות...